<h1>סימני התרומה לסימן פ"ז</h1>
<h2>דף סז.</h2>
טבילת נדה וזבה אין טעונות מים חיים. כדתני' בתוספת' בהדי' אין בין זב לזבה אלא שזב טעון מים חיים מה שאין כן בזבה. ואבוה דשמואל (נדה ס"ז ע"א) דעביד להו לבנתיה מקואות ביומי ניסן. ומפרש פרק במה אשה (שבת ס"ה ע"א) שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין. היינו משום דאמרי' בתורת כהנים המעיין מטהר בזוחלין. והמקוה דווקא באשבורן ולא בזוחלין וכיון שרבו נוטפין שהם מי גשמים והם זוחלין פסולין למקוה הלכך אי מי גשמים שאינן נובעים צריכים שיהיו קוו וקיימי ולא זוחלין ואי נובעי' הן מותרי' בכל ענין אי מכונסים כעין בור או כנהר שהן זוחלין. ולדידן מותר לטבול אף בנהר אף ביומי ניסן אע"ג שהם זוחלין. דאין לחוש לרבו נוטפי' עליהן כדאמרינן אמר אבוה דשמואל דהא אמרינן בתענית (כ"ה ע"ב) אין טפח יורד למעלה שאין טפחים עולין מתהום למטה ועוד ראיות אחרות. ע"כ פירשתי דין נדה וזבה היאך מן התורה וגם טבילתן. (נדה ס"ז ע"א) אבל אמר ר"ז בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים לפי שאינן פקחות לידע מתי הן בימי נידה ומתי הן בימי זיבה החמירו לישב ז' נקיים אפי' בטפה אחת. והא דנקט כחרדל פשיטא שטמאה במשהו כמו בראיה גדולה דהא תנן פרק יוצא דופן מטמאין בכל שהן אלא חדושא הוי דסד"א כיון דלא ראתה אלא טפה אחת מסתמא לא ראתה גם אתמול גם שלשום וליכא לספוקי בזבה גדולה שתהא זו צריכה לישב שבעה נקיים רק ששה והוא דאם איתא דמעיינה פתוח לראות אם כן היתה רואה עתה הרבה קא משמע לן שתשב ז' נקיים. הלכך בזמן הזה אם אשה רואה אפי' טפת דם ולא יותר צריכה לספור ז' נקיים שכל הנשים הרואות יש להם לספק שמא כבר ראתה שני ימים לבד זה ושמא היא עומדת בימי זיבה. וליום שפוסקת מלראות תבדוק עצמה לערב ותלבש חלוק לבן שאם תראה עוד יהיה ניכר בה ובלילה תשים סדינים לבנים במטתה או נקיים מכתמים ולמחרת של ראייתה תתחיל למנות השבעה אבל יום שהיא פוסקת בו אינו מן המנין שהרי (שם י"א ע"ב) תנן הכותים הם מטמאים משכב התחתון כעליון ומפרש טעמא משום דיום שפוסקת בו משלימתו לענין שבעה וכן פרק בתרא (שם ס"ט ע"א) פריך על רב וכי ככותאי אמרה לשמעתיה וכן כי התקין רבי בכשרות התקין ראתה יום אחד תשב ששה והוא. שנים תשב ששה והם. ראתה שלשה תשב שבעה נקיים אבל בששה נקיים והוא לא סגי דאותו יום שפוסקת בו אינו מן המנין לזבה גדולה דאפי' לר"י דאמר מקצת היום ככולו פרק כיצד (פסחים פ"א ע"א) צולין ופ' ג' דנזיר היינו בשומרת יום כנגד יום שאינה צריכה לספור רק יום אחד ולכך קאמר סוף היום עולה לשמור אל תחלת היום שראתה שכך הוא הדין סוף היום נקי בסוף המנין עולה שפיר ולכך פריך זבה גדולה היכי משכחת לה ומשני בראתה שני בין השמשות אבל זבה שצריכה לספור ז' נקיים מודה דסוף היום נקי אינו עולה בתחלת המנין כי אם סוף היום בסוף המניין הלכך למחרת שפסקה לראות תתחיל לספור השבעה. [התרומה סימנים פ"ו—פ"ז]. דין בזמן הזה רואה טפה אחת או כתם דם בחלוק או בסדין סופרת ז' נקיים מלבד יום שפסקה בו ולערב יום שפסקה תפסוק עצמה להפריש בטהרה ולמחרתו תתחיל לספו' ז' ימים נקיים רצופין.
